<h1>הפרדס לרש"י הלכ' פסח</h1>
<h2>דף ל.</h2>
והחטה שנמצאת בתרנגולת צלוייה או מבושלת בפסח, אין אדם שמתירה לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור ואוסר בכל שהוא. ואף ר' אומר שהוא אסורה. אבל [יש להביא] ראייה להתיר מטומאה, אם לא (אין) מפני שאין אנו יודעין אם למידין איסור מטומאה או לא. [מפני] ששנינו גבי טומאה [אהלות פי"א מ"ז] [בעוף] כדי שתפול לאור ותישרף. דכיון (שהיא) [ששהה] האוכל בתוך מעיו כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה לפי שבא לידי סרחון מיד, ואינו חשוב אוכל. וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון. (או) [אי] דפשיטא לן למיגמר איסורא מטומאה.
והקדירות שנשתמש בהם [כל השנה] מיני חטים [וקמח] רוחץ אותן [יפה] ושומרן ומותרין אחר הפסח לבשל בהם. ובורמי דגללי משפטן ככלי ברזל, מרתיחין במים [על האש] אחת לתוך חבירתה. והגדולה יעשה [לה שפה] מן טיט סביבות פיה שתי אצבעות ומרתיחה מליאה [ב]מים ומותרת. וכל כלי עץ, כגון קערות [ו]כפות ירתיח במים ביורה וישפוך עליהם (וירתיחם) [וירחיצם] והן מותרות. והסכינין ירתיחם בקדירה ומותרין. כמו שאמרנו למע[לה]. וכל כלי עץ (המשתמש) [המשמש] בהן עיסה כל השנה כולה, ושהה [ה]עיסה באותו הכלי [עץ] עד חמיצתו אסורין לשמש בהן בפסח בין ברחיצה בין ברתיחה. אבל אם לש בו בצונן ולא החמיץ בו מותר. [בפסח ברחיצה ובגרירה. והנפה והכברה מותרין בגרירה וברחיצה].
<h2>דף לא:</h2>
אשה שליוותה כיכר מחבירתה קודם לפסח, צריכה לפורעה אחר הפסח. ואין איסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה [בעין] בשעת הביעור, ויש בה משום גזל [ומשום] (ו)לווה ואינו פורע. שהרי שנינו [ע"ז ס"ב ע"ב] דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעו להו בשמינית. ואמר ר' יוחנן יאות [הן] עבדין.
<h2>דף לה.</h2>
וכן חטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מין חיטים [הן. כל אלו,] אם נפלו עליהן מים, [או שבאו בספינה ונשרו במים], או [בגורן] נישורו מן הגשמים [כולם] אסורין בפסח ולאחר הפסח, ואסורין בהנאה, [אלא להשליכם בים או לזרותן]. ואפילו לטחון אותם להניחם אחר הפסח אסור, אבל הדוחן ומיני קטנית מותרין ואפי' שרן במים מותרין בין בפסח בין לאחר הפסח [אבל חמשת מינין אסורין והן חייבין בחלה]. ואורז מותר ואינו חייב בחלה.
ואסור לבשל כל בישול עיסה מה' המינין [משום חימוץ בפסח], אבל בשאר ימים טובים מותר לעשות כל מיני עיסה וכל מיני תבואה בלבד תיסני שלא יכתוש במכתשת גדולה אבל במכתשת קטנה מותר]. וכל מיני קטנית מותר [לבשל] בפסח ובכל ימים טובים.
<h2>דף לה:</h2>
שאלו את ר' אם מותר ללוש בבצים בפסח אם יש בהם [משום] חימוץ או לא. ולא אמר ר' בדבר לא איסור ולא היתר. איסור לא אמר, שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים. שהרי אין לישה (בלא) [אלא ב]מים, ומים אין מחמיצין את העיסה כל זמן שעוסקין בה. והיתר נמי לא אמר, לפי שעיסה הנילושה בביצים היא עבה ונפוחה יותר משאר עיסה. ויש לחוש שמא דרך ביצים להחמיץ יותר ממים. ושמא (חלטו) [הלש] בביצים (ו)אי אפשר בלא חימוץ, ואין בידו לשומרה מחימוץ כמו לישת המים. (ואיכא) [דאיכא] למאן דבעי לאוקומי בפסחים אין לשין ביין ושמן ודבש, משום חימוץ. [מכלל] דאיכא מילתא אחריתי דמתחמצ[א] יותר. (ואיפש') [ואי אפשר] לשמור מחימוץ אפילו בעודו עסוק [בה]. וכמדומה אני, (דומה) [דמה] שהעיס[ה] נעשית עבה מפני הביצים אין זה חימוץ, שאפילו עושין [אותה] מפרורי פת נעשית נפוחה כמו כן.
<h2>דף לז.</h2>
[ומותר לאפות על גבי קרקע ועל כלי חרס ובתוך הפורני רק שתהא בזריזות ויהא האופה זריז וזהיר ומהיר בבישול אפוייתה וכשיתחמם כלי חרס מבפנים מותר ומבחוץ אסור לחממו].
והמצות צריכות לאפות יפה. ואם תמצא עוגה אחת בתוכן ואינה אפוייה ונמשכין הימנה חוטין תישרף מיד.
<h2>דף לט.</h2>
ור[בי] לא מצא חסא בפסח והביא [מוריא] ועיקר (שלו אפרק) [של פורפרי"ץ], והם שינויים בפרק ערב[י] פסחים, ומברכין עליהן על אכילת מרור. ומה שמברכין על שאר ירקות בורא פרי האדמה, לפי שאין יכול לטעום מן המרור בלא ברכה. וברכת המרור אין זו ברכה של ירקות אלא ברכת המצוה. ולפיכך אינו מברך על אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד, דאין עושין מצות חבילות חבילות.
<h2>דף לט:</h2>
אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים [לא בימים] הראשונים [ולא] (וה)[ב]אחרונים משום דכתיב [לכם, לכל] (ל)צורכיכם. ולא לצורך (אחרים) [בהמתכם]. אבל בחולו של מועד שרי. ובחולו של מועד של פסח צריך שינוי שלא יבא לידי חימוץ. [ו]הלכך צריך להכניס הסובין בתוך מים מרותחין כשהן בכלי על האור וכל שעה יהא ממרס הסובין לתוך המים. ובעניין זה מותר. אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני פן יחמיץ.
<h2>דף מ.</h2>
והחטה שנמצאת בתרנגולת צלוייה או מבושלת בפסח, אין אדם שמתירה לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור ואוסר בכל שהוא. ואף ר' אומר שהוא אסורה. אבל [יש להביא] ראייה להתיר מטומאה, אם לא (אין) מפני שאין אנו יודעין אם למידין איסור מטומאה או לא. [מפני] ששנינו גבי טומאה [אהלות פי"א מ"ז] [בעוף] כדי שתפול לאור ותישרף. דכיון (שהיא) [ששהה] האוכל בתוך מעיו כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה לפי שבא לידי סרחון מיד, ואינו חשוב אוכל. וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון. (או) [אי] דפשיטא לן למיגמר איסורא מטומאה.
לפני הפסח כשטוחנין חיטים [ל]מצות, נוהגין לשלוח שם ישראל אחר (החטים) [הרחיים] (עם) [של] הגוי להיות יושב ומשמר דכתי[ב] ושמרתם את המצות, בעינן [שימור] לשם מצה. ואין צריך ישראל לעמוד אלא עד שיטחון כפי מה שהוא [צריך] לג' המצות של לילה הראשון שהן חובה, והן צריכות שימור לשם מצה [אבל השאר אין צריכין שימור], וגוי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר. ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי. דאמר מר, בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. והוא שלא הכסיפו פניו. ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח, הואיל ולאחר כן מרקדין אותה [בנפה], ואם יש חמץ נפה קולטת[ו].
<h2>דף מ:</h2>
וכן חטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מין חיטים [הן. כל אלו,] אם נפלו עליהן מים, [או שבאו בספינה ונשרו במים], או [בגורן] נישורו מן הגשמים [כולם] אסורין בפסח ולאחר הפסח, ואסורין בהנאה, [אלא להשליכם בים או לזרותן]. ואפילו לטחון אותם להניחם אחר הפסח אסור, אבל הדוחן ומיני קטנית מותרין ואפי' שרן במים מותרין בין בפסח בין לאחר הפסח [אבל חמשת מינין אסורין והן חייבין בחלה]. ואורז מותר ואינו חייב בחלה.
<h2>דף מא.</h2>
[וזקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה שהיא קשה, שורה אותה במים או ביין או במרק בכל עניין שירצה בלתי שתהא העוגה אפויה יפה].
<h2>דף מב.</h2>
ועיסה של פסח צריכה [ללושה ב]זריזות שלא יבא לידי חימוץ. [ואחר לישתן רוחצים ידיהם והכלים, וישליך המים במקום גבוה שלא יעמדו המים שלא יבואו לידי חימוץ].
ואלו אסורין בפסח מורייס הלח[ם]. ואפי[לו] לאח[ר] הפסח [אסור, חומץ] שמחמיצין אותו בשעורין ושכר שעושין אותו בלחם קלי אסור גם לאחר הפסח.
<h2>דף מח:</h2>
ואין לשין שתי מדות בפסח, כדי שלא תבא העיסה לידי חימוץ, ואף אין מקטפין. והלש אותם ואינו יודע כמה הוא, מודד. ומה הוא המדה בפסח, לא פחות משיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה, כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנו. שכך הוא שיעור חלה. וכך עולה [חלה] בגימטריא [מ"ג]. אבל אם היתה מ"ו ביצים או מ"ז אין לחוש בכך. וכיצד הוא עושה, מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא מים על כל גדותיו, ובמים הנשפכים חוצה, זהו מדת שעור קמח לחלה. כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר [פ"ד ה"א] נזיר ששתה מכל משקין האסורין [לו, בהתראה אחת אין חייב אלא אחת, מתרין בו ואוכל, מתרין בו ושותה] חייב על כל אחת ואחת. וכמה שיעורן בכזית. וכולן מצטרפין לכזית, היין והחומץ וכיוצא בהן. כיצד יעשה, מביא כוס מלא מים ומביא זי(י)ת אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור. וגזירת הכתוב היא דמדת העומר מתחייבת בחלה שלמדנו (מ)לחם הארץ [דכתיב] והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה, (למדנו אותו) מלחם השמים [דכתיב] לקטו לחם משנה. מה לחם שמים עומר ליום שעולה למ"ג ביצים וחומש ביצה [אף לחם הארץ אינו מתחייב בחלה פחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה]. וזהו עשירית האיפה.
ואם יום טוב (הוא) של פסח [הוא] ולש עיסה ביום טוב, כיצד יעשה, שאם מפריש תרומה ומברך עליה, אינו יכול לשורפה, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואם תאמר שמניחה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה, הרי הוא (מאה) [באה] לידי חימוץ לעובר עליה בבל יראה ובל ימצא. אלא כיצד יעשה, יפריש אותה מן העיסה בלא ברכה, והוא יעשה אותה כמין עוגה קטנה ויאפה אותה עם שאר העוגות שיעשה מן העיסה. ולאחר אפייה יצרף הכל בסל אחד, העוגות והתרומה, ונראית כאלו הם מחוברות ביחד, לפי שהסל מצרפן לחלה. [כדתניא רבי אליעזר אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, שנאמר [במדבר ז'] כף אחת, הכתוב עשה כל מה שבכף אחת]. ואחר כך יברך [עליה] להפריש תרומה. ויצניענה עד לאחר יום טוב כשהוא אפוייה, ולאחר יום טוב ישרפנה. ואם תאמר כשהיא בעיסה יברך עליה קודם אפוייה. ואחר כך יאפה אותה וימתין עד לאחר יום טוב וישרוף אותה. אם היה עושה כך, אינו יכול לאפות אותם ביום טוב, לאחר שיקרא עליה שם תרומה, משום דהויא ליה מלאכה שאינה לצורך, הואיל ואינה נאכלת. אבל קודם ברכה יכול לאפות אותה, לפי שעדיין היא ראוייה לבעל הבית כשאר העיסה, ואין כאן אפוייה שלא לצורך י[ום] ט[וב]. ויש שמפרישה מן העיסה, ושורה אותה במים, וסבור הוא שלא תחמיץ, כדברי בן בתירה, דאמר שורה אותה במים, ואין הלכה כמותו. דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר. ובשאר ימים טובים שאינה של פסח שאין לחוש בהן משום חימוץ, יברך עליה לאלתר ביום טוב ומפרישה, ומשהא אותה כשהיא עיסה עד לאחר י[ום] ט[וב], ואחר כך שורף אותה בימות החול.
ואם נאפית העיסה ושכח ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה בין ב[יום] ט[וב] בין בחול יבצע העוגה לאחר אפייה, [ו]מברך כאלו היה מפריש מן העיסה.
והמצות צריכות לאפות יפה. ואם תמצא עוגה אחת בתוכן ואינה אפוייה ונמשכין הימנה חוטין תישרף מיד.
<h2>דף צט:</h2>
ואסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר הגדה והלל. שנ[אמר] בערב תאכלו מצות, שתהא חביב עליו. והאוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו וילקה. בתלמוד ירושלמי.
וארבע כוסות הללו תיקנו חכמים, כנגד ארבעה לשונות של גאולה האמורים בגלות מצרים. והוצאתי אתכם, וגאלתי אתכם, והצלתי אתכם, ולקחתי אתכם. כולם בפרשת וארא.
<h2>דף קא.</h2>
בלילי שני ימים טובים [הראשונים] של פסח, אינן אומר קידוש על היין בב[ית] הכ[נסת], שהקידוש אחד מארבעה כוסות [הוא, ואם שותה, נמצא ששותה חמש כוסות], ולפיכך אין מקדשין, שהרי אין כאן שום אדם שיהא צריך (לצאת) [להוציא] ידי חובתו. מפני שאין לך עני מישראל הפוחת מד' כוסו[ת]. ואין דומה זה לאומר הגדה (ב' לילות) של פסח בשנים או בשלשה בתים שהוא גומר ועושה כל עניין כסדר.
<h2>דף קח.</h2>
ואינו צריך הסיבה באכילת מרור אלא במצה ויין בלבד, מפני שהמרור זכר לעבדות, אבל מצה ויין זכר לחירות, והסיבה היא דרך חירות.
<h2>דף קיד.</h2>
וגם זה הדרך ארוכה מבואר במדרשיו וטעמיו, ונסדר מפי רבי[נו] שלמה ז"ל. ליל שימורים שחל להיות בשבת, מוזג אדם כוס של יין ואומר עליו ויכולו, בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, ושהחיינו. ואינו אומר שעשה נסים, מפני שעתיד לאומרו בהגדה, אשר גאלנו. וכוס שאמרו צריך להחזיק רביעית [הלוג]. ולכל אחד מבני ביתו [מוזג] כוס, אחד אנשים ואחד נשים. ואם חל להיות במוצאי שבת מברך בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, בורא מאורי האש. ואינו מריח בבשמים, גזירה שמא יקטמנו, ועוד מפני שלא אבדה הנפש [יתירה]. ואומר המבדיל בין קודש וכו', ושהחיינו, וסימן יקנה"ז. ושותין בהסיבת שמאל דרך חרות, ומברכין על הגפן וכו'. [ונוטלין את ידיהן, ומברכין על] נטילת ידים. ברכה על נטילת ידים, על שם שהכלי שמו אנטל(ה). [וזה] כללו של דבר, קודם הקידוש אל יטול ידיו עד שיקדש. דבעינן נט[ילת] י[דים] לשם סעודה ולפני זה לא. דהוי כנוטל ידיו לפירות, והוי מגסי הרוח. [ו]מביאין קערה לפניו ובה שלש [מצות] [ו]ירקות. שהן מרין, כגון חסא דפני או גרגרא או רגינא או כרפס, אפייו, או צרפולייא או כוסברתא. בוליינדרא או קפלוטות, פירושי. ושני תבשילין, [אחד] זכר לחגיגה, [ואחד זכר] (ו)לפסח, דג, ובשר, [או] בשר וביצה. אפי' ממין אחד, כגון שהאחד צלי והאחד מבושל. שהרי אמר רבינא אפילו עצם ובשר חשוב ב' תבשילין. (ו)נוטל מן הירקות ומברך פרי האדמה. [ו]טובל בחרוסת (טובל) [אוכל] ומאכיל [ל]בני ביתו כזית. ולאחר הגדה אין צריך לברך על הירקות, אלא טובל בחרוסת ואוכל בלא ברכה. ושתי טבילות הללו זכר הם לתינוקות שישאלו מה נשתנה הלילה הזה.
למען לא ישגה אדם בסדר תיקון הפסח כתיקון רבותינו יגרוס לו מסורת הללו מטעם ר[בינו] הגדול. גפן קידוש זמן נטילה, וירקות אדמה טובל ביצוע, ענייא כסא ונשתנה, נטילה שלימה, מוציא ופרוס אכילת מצה, עמה חסא, מרור טבל כרך וסעד בשובע מפטיר. ונוטל שלישי למזון ורביעי להלל. כד איקלע יום טוב אפוקי שבתא איתקרי הכי, גפן קידוש נר הבדלה זמן נטילה ירקות אדמה וט[ו]בל בצע ענייא כסא וכו'.
<h2>דף קיד:</h2>
ור[בי] לא מצא חסא בפסח והביא [מוריא] ועיקר (שלו אפרק) [של פורפרי"ץ], והם שינויים בפרק ערב[י] פסחים, ומברכין עליהן על אכילת מרור. ומה שמברכין על שאר ירקות בורא פרי האדמה, לפי שאין יכול לטעום מן המרור בלא ברכה. וברכת המרור אין זו ברכה של ירקות אלא ברכת המצוה. ולפיכך אינו מברך על אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד, דאין עושין מצות חבילות חבילות.
ובדין הוא שיהא יכול לברך עכשיו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ולכך מברכין על הירקות קודם [האגדה, כדי שיתמהו וישתוממו התינוקות על אכילת ירקות קודם] הסעודה, שהרי אין רגילין לאכול ירקות עד אחד הסעודה, ומתוך כך שואלין מה נשתנה. ואי אפשר לברך על אכילת מרור קודם ההגדה, לפי שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. דתיכף למצה תהא ברכת מרור. ואכילת מצה אינה אלא לאחר ההגדה. (ויאכל) [ולאחר שיאכל] המרור חוזר ובוצע מן המצה השלימה התחתונה, כדי לקיים מצוה בשלשתן. וכורכה בחזרת, ואוכל ומאכיל בלא ברכה, זכר למקדש כהלל, שהיה עושה כן.
<h2>דף קטו:</h2>
ונוטל חסא או מרור ומברך על אכילת מרור. ולא יפחות מכזית לכל א[חד] וא[חד]. שכך שנו רבותינו [ל"ט ע"א] ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת חסא ליטוגא, בעולשין קרשפילא, בתימכא מרוביא, בחרחבינא סיב הנכרך סביב לדקל ודיילא, ובמרור אמרפייל והוא טרפין. ומצטרפין [לכזית, שהאוכל מכולן כזית מצטרפין] לצאת ידי חובתו. אע"פ שאינן מין אחד של מרורים. ויוצאין בקלח שלהם בין לחים בין יבשים, אבל בעלין אינו יוצא אלא בלחים. ושורה בחרוסת זכר לתפוח ולטיט החרסית. ושוקע משום קפא ואוכל.
[ו]לאחר שיאכלו מ[ן] הירקות נוטל אחת משלש מצות ובוצעה לשנים, ומניח חציה תחת המפה, עד שיגמור סעודתו, ויאכלנה בסוף זכר לפסח דכתיב ביה, על מצות ומרורים יאכלוה[ו]. ולכך אוכל מן המצה באחרונה כדי שיברך. ואחר כך נוטלין את הקערה מלפניו כמות שהיא עם שתי מצות שלימו[ת] וחצי המצה, והירקות ושני תבשילין, ומניחין אותה בראש השלחן, כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה, בלשוי לע"ז שלהם, ויפטרוהו מלאומרו בלשון הקודש. [ואם] (ו)אין תינוק שישאל שואל הוא ומתמיה על עצמו עם אותם היושבים עמו. ובהגבהת הקערה אומר, הא לחמא עניא כולה עד מה נשתנה. [וכשמגיע למה נשתנה] (ו)מחזירין אותה לפניו ומתחיל לספר ביציאת מצרים, והולך וקורא וחותם בגאל ישראל. שאין חותמין ג[ו]אל ישראל אלא בתפיל[ה] שהיא דברי בקשה ותחנונים, אבל בקריאת שמע ובהלל לא, לפי שאינה אלא ספירת (מצרים) [דברים בעלמא]. וחוסת שאמרו, הם [מיני] ירקות הרבה כתושים יחד, ושמו חרוסת בלשון ארמי. ואמר[ו] רבותי[נו] [שה]חרוסת [זה] צריך שיעשנו עב, ומיסמך זכר לטיט. ואף צריך לתת בו [דבר] קיהוי כגון (חומץ) [תפוח חמוצים] זכר לתפוח. שנאמר תחת התפוח עוררתיך. ועוד נותן בו מיני בשמים כעין תבלין זכר לתבן שבחומר. והשלש מצות שאמרנו, רשאי אדם להתחיל המצוה באיזה מהן שירצה, מפני ששלשתן חשובות כאחד, כמו שמצינו [מגילה כ"א ע"ב] ראשון חשוב אצל תרומות הקופות, כך מצינו שני חשוב אצל העל[א]ת הנירות, שמניח המזרחי שהוא ראשון ומדשן המערבי שהוא שני. ואף (באחרונה) [האחרונה] נמי ראויה היא להתחיל [בה] המצוה, שמעלין בקודש ולא מורידין. אבל [אמרו חכמים], הנזהר (בדבר) [בראשונה] תבא עליו ברכה. ואחרי בוצעו את המצה ותינטל הקערה מלפניו מוזגין כוס שני לכל א[חד ואחד] מבני הבית ופותחין בהגדה.
<h2>דף קטז.</h2>
ואומר הא לחמא ענייא וכל ההגדה, עד כאשר נשבע לאבותינו. וכשיגיע ללפיכך נוטלין כל א[חד] וא[חד] כוסו [בידו], מפני שבאים לפתוח בשיר והלל. ומצינו בהגדה [ברכות ל"ה ע"א] מניין שאין אומר שירה אלא על היין, שנאמר [שופטים י"ט] ותאמר להם הגפן (וכו') [החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח אלהים במה משמח, אלא מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין]. ופותחין בהלל ובשיר, ואומר לפיכך אנו חייבין וכו' עד גאל ישראל. ומברך [בורא] פ[רי] הג[פן, ושותין], ואין מברכין אחריו על הגפן, מפני שהוא יין שבתוך המזון, שהרי כבר קידש, ויין שבתוך המזון אין מברכין אחריו. ויטול נט[ילת] י[דים] בברכה, מפני שהידים עסקניות הם, ומתוך שהוא רוצה לומר הלל והגדה מסיח עצמו מן הנטילה הראשונה [ונגע]. ואומר המוציא על המצ[ה] השלימה העליונה ועל הפרוסה משום לחם משנה, וכדרכו של עני שאין כל לחמיו שלמין. ולפי שברכת המוציא תדורה מברכין אותה על השלימה. ובוצע ואינו אוכל עד שיבצוע מן הפרוסה שתחתיה. ומברך אקב"ו על אכיל[ת] מצה. ומחלק לכולם משתיהן יחד, ואוכלין בהסיבה.
<h2>דף קיז:</h2>
[ואחר כך] נוטלין ידיהם בלא ברכה שאינן אלא משום סכנה, ולא משום מצוה. ומוזגין כוס שלישי לברכת המזון ומברכין ושותין. [וחוזר ו]מוזגין כוס רביעי [ו]גומרין עליו את ההלל, וישתה ארבעתן בהסיבה. ומברך אחריהן על הגפן, חוץ מן הכוס השני שאינו מברך אחריו, מפני שהוא בא בתוך הסעודה שכבר קידש.
וקורין בשיר והלל, שכן מצינו באבותי[נו] שבמצרים שאמרו שיר והלל על אכילת הפסח. שנאמר [ישעיה ל'] השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ומצינו בהגדה [שוחר טוב א'] בא הכתו[ב] ללמד על סנחריב, ולמד על פרעה, [לומר] שאמרו אבותינו שיר והלל בשעת אכילת הפסח. והקוראין צריכין שיהו ג', כפי מה שמצינו במדרש שוחר טוב [קי"ג] כדי שיאמר הא[חד] לחבירו הב', הודו לה' כי טוב כ[י] ל[עולם] ח[סדו].
ובין כוס א' לשני התירו לשתות אם רצה, דלא אתי לידי שכרות, דאין אדם יכול לשתות כדי שיכרות קודם אכילה. והילכך ישתה דיש כאן אכילת מצה דאכיל לתיאבון, דחמרא מיגרר גריר. ובתוך הסעודה לא חשו לאסור משום שכרות. דכל זמן שאדם שותה בתוך הסעודה אינו משתכר. אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה פן ישתכר, ולא יגמור [את] ההלל. ואין לומר הלא משוכר הוא ועומד מחמת היין ששתה בתוך הסעודה שכך שנו רבותינו [בתלמוד ירושלמי] שבארץ ישראל [פסחים פ"י ה"ו] יין שבתוך המזון אינו משכר, שלאחר המזון משכר. והלל (הגדול) [המצרי] אומר על כוס ד', מבצאת ישראל ממצרים עד ואמת ה' לעולם הללויה. וקורא [הגדול] הודו לה' כי טוב וגומ[ר], ד' מקראות, ועונין כולם אחריה. הודו לה' (עד) [על] כל מקרא ומקרא. ואומרים מן המצר כולם כאחד. ומאודך כי עניתני ואילך כופל המקראות. לפי שכל מקרא ומקרא חשוב בפני עצמו כפרשה. מפני שאמרום דוד וישי ואחיו ושמואל, בשעה שמשחו את דוד [למלך]. דוד אמר מקרא אחד, ישי השני, אחיו השלישי, שמואל הרביעי. וסימן דיא"ש. (יחזרו) [וחזרו] ו(י)קראו [אדי"ש] כשד"ך. בפרק ערב[י] פסחים [קי"ט ע"א] מפורש. ומקרא תשיעי ושנים עשר (י)אמרו כולם. וכשמגיעין לאנא ה' קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות וכופלן, והן עונין אחריו כל קריאה וקריאה. ומשם והלאה [קוראין] כולם כאחד, עד מלך מהולל בתשבחות. (אחריו אומר הלל הגדול עשרים וששה כי לעולם חסדו ונשמת כל חי וישתבח עד מלך אל חי העולמים) ומברך בורא פרי הגפן ושותה [כוס רביעי, ואם יש שם חולה שצריך לשתות מוזגין כוס חמישי. ואומר עליו הלל הגדול, הודו לאלהי האלהים, עד על נהרות בבל, עשרים וששה כי לעולם חסדו ושוב אומר ברכת השיר, שהוא יסוד תיקון אנשי כנסת הגדולה, נשמת כל חי וישתבח. עד מלך אל חי עולמים] אם ירצה להרבות בשבח הבורא או ביציאת מצרים כל הלילה הרשות בידו.
<h2>דף קיט:</h2>
[ואחר כך אוכלים כל צרכם] [ו]כל אכילה שיש בה ברכה לא תהא פחותה מכזית. (אוכלין כל צרכן) (ופטרו) [נפטרו] מן הסעודה, כאדם הנפטר מחבירו, יאכל[ו] בגמר סעודה המצה [הבצועה] המונחת תחת המפה, שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח. ושוב אין רשאין לומר אפיקו מיני פירות לקינוח הסעודה, פן ישכח ויפיג טעם המצה מפיו, שכשם שאינ[ו] אומר אפיקו מיני מאכל לקינוח הסעודה אחר אכילת הפסח, שלא להפקיע טעמו, כך אין מפטירין אחר המצה השמורה לשם מצוה, שאינו אומר, הביאו מיני מאכל בקינוח הסעודה. פירוש ר' קלונימוס איש רומי, אף אתה אמור לו כהילכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין, כך שואל החכם, מה העדות והחקים וכו' כלומר למה אנו אוכלין החגיגה קודם הפסח, הלא הפסח עיקר, [ו]אף אתה אמור [לו] כהילכות הפסח, שלפיכך אנו אוכלין החגיגה קודם [הפסח], והפסח באחרונה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין. בגמר אכילה כשניפטרין מסעודתן אוכלין כזית מבשר הפסח, כדי שיהא הטעם [בפיו] כל שעה. ולאחר שאכל כזית [פסח] אין מפטירין אחריו מן הסעודה באפיקומין. כלומר, אין רשאין להיפטר בדבר אחר מתוך סעודתו, ולומר אפיקומין, הוציאו והביאו מינין של מאכל בקינוח סעודה. שלא להפקיע טעם (מצה) [פסח] מפיו. ולכך אנו אוכלין [כזית] מצה באחרונה, זכר לפסח מקדש. ובהדיא גרסינן [התם] כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין. כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. שצריך שיהא טעם המצה בפיו כטעמו של פסח. ד[בר] א[חר], בלשון יון אפיקומין, (כלומר) [כלום] שום דבר. אין מפטירין גרסינן [ולא גרסינן ואין]. ועל כורחינו אנו מברכין על אכילת מצה קודם סעודה, אע"פ שאינה לשם חובה, שאי אפשר לעכבה עד גמר סעודה, בשעת אכילת מצה בסופה, השמורה תחת המפה, דלאחר שמילא כריסו ממנה, האיך חוזר ומברך עליה.
פעם אחת שכח ר[בי] ולא אכל מצה אפיקומין אחר סעודתו קודם ברכת המזון [ו]אחר (כך) [ברכת המזון] הוזכר, ולא רצה לחזור [ו]לאכול מצה, לפי שהיה צריך לברך אחריה [ברכת המזון] ולשתות כוס של ברכה, ואי אפשר לשתות בין כוס של מזון לכוס של הלל, דאמרי רבנן [קי"ז ע"ב] בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, ולא רצה לברך עליה ברכת המזון בלא יין, לפי שתיקנו כוס שלישי עליה, ונראה שהיא צריכה כוס. ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון, מפני שהם לא התקינו [אלא ד' כוסות בלבד אבל כוס חמישי לא תקנו, ועל כן נמנע מלאכול מצה אחר ברכת המזון], והחזיק טעם בדבר [הזה] שאין צריך לחזור ולאכול מצה, לפי שסתם רוב המצות (הללו) [שלנו] כולן עשויות כתיקון חכמים ויש בהן שימור לשם מצה, והמצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה של מצוה, הואיל ונעשה בהן שימור [לשם מצה]. וכן נהג רבינו [שלמה] מ"כ.
חזן הבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל והגדה וסדר ברכת מצה ומרור. יקדש וישתה כוס א', ויטבול [טיבול] ירק א', ויאמר הגדה. וישתה כוס שני ויפרוס [פרוסת] ברכת המוציא, ועל אכילת מצה, ויאכל. [ו]יברך על המרור ויאכל. ויכרוך [כהלל] ויאכל. [ו]יקום וילך, [ו]ככה יעשה לכמה בתים, וכן בביתו באחרונה. [ו]יגמור סעודתו וברכת מזונו וישתה כוס שלישי, ועל הרביעי יאמר הלל [המצרי ויברך] וישתה. ואחר כך [ילך] לבית שני והם יברכו על מזונם וישתו כוסם, ועל הרביעי יגמור להם את ההלל [ו]יברך וישתה. שלא אסרו חכמים לשתות אלא בין שלישי לרביעי. ופרשו חכמים בתלמוד ירושלמי [פ"י ה"ו] כדי שלא ישתכר ולא יבין באומרו [את] ההלל, אבל על יין ששתה בתוך המזון [אמרו] שאינו משתכר. ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם את ההלל אל ישתה בשני כלל אלא [יגמור להם את] ההלל (יגמור להם). והם יברכו וישתו. ומי שגמר סעודתו בביתו (יאכל) [ואוכל] מצה הנאכלת באחרונה לשם מצה, הוא אפיקומין, [ש]קורין לו בני אדם, אינו יכול לשוב עוד ולקדש בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואסור לאכול, וגם לשתות הוא אסור, אחר ששתה ד' כוסות תוך ביתו שיגמור שוב את ההלל בבית אחר, לפי שנשתכר בכוסות שלאחר המזון. ואם צריכין לו, יקדש ולא ישתה. ועל הירקות יברכו הם [בורא פרי האדמה ויאכלו, ואת ההגדה יאמר, והם יברכו וישתו. וברכת המוציא] ועל אכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאן ידי חובתם ויאכלם, ולא יאכל הוא, וכן על המרור, שכך שנו רבותינו [ר"ה כ"ט ע"א] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים, אלא אם כן אוכל עמהם, אבל ברכת היין של קידוש היום וברכת הלחם של (מצה) [מצוה] התירו, לפי שהם חובה, וכל ישראל ערבים זה בזה. ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ולא קידוש היום בלא ברכת היין. וכן ברכת מרור חובה היא ומוציא אחרים, אעפ"י שיצא. אבל ברכת ירקות שהיא בפני עצמה, יטבלו לעצמן, אע"פ שהוא לפטור את המרור מברכת הנהנין שאסורין ליהנות בלא ברכה, דומה הוא לברכת הלחם של כל ימות השנה שאינה חובה, ולא יברכנה להם מאחר שאינו אוכל עמהם. (והלל) [ואת ההלל] יגמור להם אחר סעודתן. והם יברכו על כוסות [שלהן ברכת] המזון והלל.
<h2>דף קכ:</h2>
ערב הפסח שחל להיות בשבת, אסור לאפות מצה מבערב שבת. הראשונים אמרו משום הידור (מצה) [מצוה] הוא. אבל מצינו [בו] איסורא דאורייתא. דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פרק בתרא, דכתיב צלי אש ומצות. מה עשיית הפסח משבע שעות ומחצה ואילך, אף עשיית מצה כן. ואכילת מצה נמי הוקש לאכילת פסח, כדרבא. דאמר רבא, אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו.
